הדור ששרד ילדות אבודה והיום זקוק לעזרה
מספר מדהים שלא מרבים לדבר עליו: 96% מניצולי השואה שחיים היום בישראל היו ילדים כשהמלחמה פרצה בשנת 1939. הם היו בני שנה, שלוש, חמש, שמונה. הם לא הבינו מה קורה. הם רק ידעו שהעולם הפך לעוין, שההורים פחדו, שפתאום צריך לברוח, להתחבא, לשרוד. הילדות שלהם נגנבה עוד לפני שהספיקו להבין מה זה ילדות.
רות בת ה-88 הייתה בת ארבע כשהנאצים כבשו את פולין. “אני זוכרת רעש,” היא מספרת. “צעקות, יריות, בהלה. אמא אחזה בי וברחנו. לאן? לא ידעתי. רק רצנו. אני זוכרת את היד שלה, חזקה, לא מרפה. זה מה שהציל אותי – היד של אימא.”
רות איבדה את אביה במלחמה. את הסבא והסבתא. דודים ודודות. היא ואמה שרדו, הגיעו לישראל, בנו חיים חדשים. אבל הילדות שנגנבה ממנה – זו לא חזרה לעולם. “לא היו לי ימי הולדת,” היא אומרת. “לא הייתה אף פעם עוגה. לא היו מתנות, לא היו חגים רגילים. הכול היה שרידה. רק שרידה. גם כשהגענו לישראל, לא היה כסף למותרות. רק לשרוד.”
הילדים של השואה גדלו לבוגרים. הם בנו משפחות, עבדו, שירתו במילואים, גידלו נכדים. הם לא דיברו הרבה על מה שעברו. הרימו כתפיים והמשיכו קדימה. “הדור הזה לא התלונן,” מסבירה פסיכולוגית שעובדת עם ניצולי שואה. “הם למדו שאם אתה מתלונן, אתה מת. אז הם שתקו, בלעו, והמשיכו.”
אבל עכשיו, בגיל 85, 88, 92 – העבר חוזר. “הזקנה מעלה דברים,” מסבירה הפסיכולוגית. “כשהגוף נחלש, כשיש יותר זמן לבד, כשהזיכרון משחק משחקים – הטראומות של הילדות צפות. ניצולים שלא חלמו סיוטים שנים מתחילים לחלום. כאלה שלא דיברו על השואה מתחילים לספר. הכול צף.”
איך לעמותת לחיות כבוד מסייעת להם?
מלחמת “חרבות ברזל” החריפה את התופעה. הצפירות, האזעקות, הריצה למקלט – כל זה הציף זיכרונות. ניצולים שחיו חיים רגילים פתאום נמצאו בטראומה מחודשת. “יש ניצולה שאני מבקרת,” מספרת מתנדבת של עמותת “לחיות בכבוד”. “מאז המלחמה היא לא יוצאת מהבית. היא מפחדת. כשיש אזעקה, היא קופאת. היא אמרה לי: ‘זה כמו אז. בדיוק כמו אז. אותו פחד, אותה תחושה שהעולם נגמר.’”
העמותה מבינה שהיא לא מטפלת רק בקשישים רעבים. היא מטפלת בילדים ששרדו – ילדים שגדלו, הזדקנו, ועכשיו צריכים מישהו שידאג להם. “כשהמתנדב מגיע עם ארוחה,” מסביר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה, “הוא לא רק מביא אוכל. הוא מביא את מה שהניצול לא קיבל בילדות – תשומת לב, דאגה, תחושה שמישהו רואה אותו. את התחושה שהוא לא לבד.”
חלק מהפעילות של העמותה מתמקדת בדיוק בזה. פרויקט “הקליק השלישי” מציע לניצולים פעילויות שמטפלות לא רק בגוף אלא גם בנפש: סדנאות אומנות, מפגשים קהילתיים, פעילות גופנית מותאמת. המטרה היא לתת להם חוויות שהילדות הגנובה מנעה מהם. “יש ניצולה שמעולם לא ציירה,” מספרת מנחה בסדנת אומנות. “בגיל 86 היא צבעה את הציור הראשון שלה. היא הסתכלה על זה ובכתה. אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא עשתה משהו רק בשביל הכיף.”
96% היו ילדים. עכשיו הם הקשישים של ישראל. הם שרדו את הבלתי נתפס, בנו חיים מאפר, ונתנו לנו את המדינה הזו. עכשיו, בשנות החיים האחרונות שלהם, הגיע הזמן שמישהו ידאג להם. לא כי הם חלשים. כי הם ראויים לזה. כי הילדים האלה, שהפכו לזקנים, מגיע להם סוף כל סוף לקבל קצת מהילדות שנגנבה מהם – קצת חום, קצת אהבה, קצת תחושה שמישהו דואג.
